67,000 ₪.
המספר הזה רדף אותי במשך שנתיים. לא בזבזנות, סתם שנה גרועה: עבודה שנעצרה, הוצאה רפואית שאף אחד לא תכנן, ומינוס שגדל בשקט עד שהפך למפלצת.

החוב היה החלק הקל. הקשה היה מה שהוא עשה לי בראש. התעוררתי כל לילה בשלוש לפנות בוקר, ופתחתי את אפליקציית הבנק בלי שום סיבה אמיתית. גם כשחייכתי, בפנים לא נחתי לרגע.

סבתא שלי לא שאלה אם אני בסדר. היא ידעה שלא.
היא שאלה רק דבר אחד: ״את מכירה את 'הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ'?״

גלגלתי עיניים. למדתי אותו בכיתה ד'.

ואז היא שלפה מהתיק קופסה קטנה. צמיד, ובמרכזו אבן שחורה. ״תקרבי לעין״, היא אמרה. ובתוך האבן, חרוט וברור, היה הפסוק כולו.

״סבתא, זה בסך הכול צמיד. ואת הפסוק אני כבר מכירה.״
היא ענתה לי משפט אחד שאין עליו תשובה:

״הדאגה שלך לא סגרה אף חוב עד עכשיו. את יודעת את הפסוק בעל פה, לחיות אותו עוד לא ניסית. תני לו חודש.״

אז חיפשתי מה זה בכלל אומר.

״יְהָב״ זה משא. ודוד המלך לא כתב ״מסור״, הוא כתב ״הַשְׁלֵךְ״. מוסרים בעדינות, ואפשר לקחת בחזרה. זורקים ומשחררים לגמרי. ולא לאוויר, על מי שתופס: ״וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ״.

בניתי לעצמי טקס של שלוש שניות. בכל פעם שהראש התחיל לרוץ, נגעתי באבן: ״עשיתי את שלי. את השאר אני זורקת.״

תוך ארבעה חודשים נפתחה לי הכנסה נוספת, בלי שחיפשתי. ולפני חודשיים סגרתי את ההלוואה האחרונה.

אבל האמת? זה לא על הכסף.
זה שאני ישנה בלילה. שאני יושבת בשולחן שישי, ובאמת שם.
הצמיד עדיין על היד שלי. כל יום.